עם הזמן למדתי שיש המון שיטות, תיאוריות, אופנים להשיג מטרה. לממש חזון, להגשים חלום דווקא על מיטה בטיפול נמרץ הצלחתי לראות באופן כל כך ברור את העתיד. אפשר לומר שחלמתי באופן מודע. בעצם יצרתי את החזון שלי. בשלב מסוים אפילו שיתפתי אנשים בחלום שלי, כולם התקשו להאמין שזה יקרה. הם היו עסוקים במצבי הנוכחי ולא היו מסוגלים להסתכל קדימה. אני הצלחתי. חייבת להודות שלא ממש ידעתי מה בדיוק יהיה, אבל כבר אז התחלתי להציב לעצמי מטרות ליום שאחרי. נקודת המוצא שלי הייתה – גמר שיקום עוד טרם החל. ועכשיו העתיד הוא ההווה. התובנה המרכזית שהובילה אותי היא שיש לי משימה חשובה ועל מנת שזו תצא לפועל עליי להציב מטרות. משהו בי כאילו הכיר מודלים מתחום הצבת המטרות. אולי למדתי בעבר ולא זכרתי באותה תקופה (טוב בכל זאת עברתי אירוע מוחי). אדוויק לוק פיתח את תיאוריית המטרה (תחום הפסיכולוגיה החברתית). הרעיון המרכזי של התיאוריה הוא שמוטיבציה מגבירים באמצעות תהליך של הצבת מטרות מחד ועיצוב התנהגות שמתאימה לצורך השגתן מאידך. הוא מדבר על כך שהפעילות שלנו בני האנוש בעצם מכוונת על ידי תהליכי חשיבה מודעים. מי שקרא טורים שלי בעבר יודע שבפסיכולוגיה החיובית אנו נותנים מקום לכוח המחשבה. תיאוריית המטרה לא מדברת על ה”הזמנה” של החלום, אלא על האופן שבו ניתן להשיג מטרות. *** אז מה קרה לי ומה הקשר ביני לבין התיאוריה של לוק? ארבעה תנאים צריכים להתקיים על פי לוק לשם השגת תוצאה מנצחת. אספר לכם על השלבים הדרושים באמצעות מקרה הבוחן שלי. קושי המטרה – המטרה הייתה מטרה מאתגרת מאוד, נדרש מאמץ גדול מאוד על מנת להשיג אותה. בפועל השתמשתי בכוח המנטאלי שלי בכדי להשפיע על הגוף ועל הנפש, כלומר, בתפיסה שלי הקושי היה קושי שאוכל להתמודד עימו וזה כבר צעד ראשון לעבר המטרה. ספציפיות המטרה – המטרה שלי הייתה מוגדרת באופן ברור – סמינר במהלך חודש מרץ בבית ציוני אמריקה בפני 120 אנשים שירכשו כרטיס ויגיעו לקבלת פנים מרשימה ועוד תתי מטרות מסודרות וברורות. לוק טוען שלשימוש בכמותיות יש השפעה מכרעת על הסיכוי להשיג את המטרה – צעד שני – DONE. קבלת המטרה קשורה בחיבור להוויה ולהזדהות. הצלחתי בכל רגע נתון לדמיין את עצמי, ידעתי שזה הייעוד שלי. שזו התשוקה שלי ואני לא מתכוונת לוותר על דבר. סימנתי עוד וי. מחויבות למטרה – אם יש במטרה עניין אישי הרי שה’דרייב’ לביצועה עולה מרגע לרגע. כך מימשתי את החלום שלי. *** לאורך כל הדרך היו לי ממש כמו הנחיית המודל: מטרות מיידיות, מטרות ביניים ומטרות סופיות.השבוע ממש התרגשתי ברמה האישית. מפני שחוץ מתיאוריות, אימונים ומשמעת – כל אחד מאיתנו יוכל להצליח יותר, אם תהיה לו תמיכה מהבית, אם יהיה לו לפחות בן אדם אחד שיאמין בו. ואם עדיין לא היה ברור או רק הצטרפת היום לקוראיי אז אכתוב זאת שוב: האיש שלי זה הבן אדם, שמאמין בי יותר ממה שאני לעיתים מאמינה בעצמי והוא מאפשר לי ללמוד, לצמוח, לחלום ולהגשים. לפני כשנה החל להירקם חלום שלו- להיבחר כחבר מועצה במקום מגורנו. מאז שהשתחרר מהצבא היה עסוק בלדאוג לי ולבריאותי, אחר כך היה עסוק בלעזור לי לפתוח עסק ולהתקדם ולא מצא את הזמן לתרום יותר כפי שהיה רוצה בכל מיני תחומים. ביחד יצאנו לדרך. עכשיו היה תורי להיות שם עבורו. וזה הרגיש נהדר. לא הרגשתי חייבת, הרגשתי מקצועית ומנוסה. ידעתי איך מנהלים מטרות ואיך מגיעים לתוצאות. הפעם אספר לכם על השגת יעדים לפי מודל S.M.A.R.T: המטרה של זיו הייתה מאוד ספציפית, מפורטת וברורה (S) – להיבחר כנציג מועצה, להכיר תושבים ולספר להם אודות ייחודיות המפלגה שלו וכיוצא בזה. היא גם הייתה מדידה (M) האם השיג מנדט להיכנס או לא השיג מנדט להיכנס. הוא האמין בעצמו, חי את המתרחש בסביבה ועל כן המטרה שלו הייתה ברת השגה ואפשרית (A). האמת שהיא הייתה מאוד מאתגרת, אבל לנוכח הקולות שהושמעו בשטח אפשר היה לומר עליה שהיא ריאלית ( R). כל מטרה חייבת שיהיה לה תאריך יעד ולמזלנו את התאריך קבעה המדינה 30.10.2018 – זה הסתיים (T). “חזון ללא פעולה הנו רק חלום, פעולה ללא חזון רק מעבירה את הזמן, חזון עם פעולה, יכול לשנות את עולמך” (ג’ואל ברקר). הטור השבוע מוקדש לבעלי האהוב והיקר שבדרך כלל מוצא את הזמן והכוחות לעזור לסובבים אותו (בין אם מכיר אותם ובין אם לא) להגשים את החלומות שלהם ואת המטרות שלהם והפעם כל כך הרבה אנשים מצאו את הזמן ואת הכוחות להחזיר לו באהבה. מצדיעה לך, זיו ווינברג! אז מה היה לנו היום? תחלמו, תציבו מטרות. תיצמדו למודלים, אל תפחדו מכישלונות – פשוט תלמדו מהם ותחשבו מסלול מחדש אם נדרש, תדמיינו את עצמכם משיגים את היעדים ותקיפו את עצמכם באנשים שמסוגלים לראות אתכם גדולים. תהיו טובים.

לצמיחה אישית, להתקדמות וליצירת מערכות יחסים חדשות יש מחיר – זה נכון, אנו נדרשים לצאת מ”אזור הנוחות”. מהו אותו אזור? מי הגדיר אותו? מי צריך להגדיר אותו? רוב האנשים שאני פוגשת טוענים שהם שונאים שינויים. אם אנחנו יודעים בוודאות ששינוי מסוים באורח חיינו יאפשר לנו להשיג דברים שחלמנו עליהם למה אנחנו עדיין מפחדים מהשינוי? עד כמה שזה מפתיע את השינוי מבצעים בראש ובראשונה על ידי החשיבה. (בטור הבכורה שלי מהשבוע שעבר הסברתי על ה”בריאה הכפולה”). שינוי מחשבתי גורם לשינוי התנהגותי בדרך אל המטרה שהצבנו לעצמנו. כן, אני יודעת שזה ממש מקומם שכל הזמן אומרים לנו שהכול בראש… אז אני אבחר לומר שכמעט הכל בראש ואם נשכיל להסתכל על ההזדמנות שבשינוי יש אפשרות שנצא לדרך חדשה שתפתח עבורנו דלתות רבות ותאפשר לנו להשיג את מה שתמיד חלמנו עליו – רצינו בכל מאודנו, אך לא הוצאנו אל הפועל. למה זה קורה? בשפת האימון מדברים על שדונים – כאלה שיושבים לנו על הכתף ומסבירים לנו – למה לא כדאי, מדוע זה לא משתלם, או בקיצור – מפחידים אותנו לקראת כל שינוי. לפעמים אלה הקולות שלנו שמפרטים לנו: שאין לי זמן, אין לי כסף, אין לי יכולת, ולפעמים מדובר באנשים אמיתיים, שחושבים שמה שהם אומרים זו האמת לאמיתה והם “הורגים” לנו את החלומות. היום אני יודעת להקשיב לכל עצה ולקחת ממנה רק מה שמרגיש לי נכון עבורי. אם מישהו חושש משינוי שאני רוצה לעשות הוא רואה את עצמו כמבצע השינוי ואנחנו ממש לא בנויים מאותם ערכים, אמונות ויכולות. גם אירועים משבריים יכולים לייצר לנו הזדמנויות חדשות. כשהחלטתי שאני רוצה להתגרש פגשתי מקרוב את השדונים שלי, הם כל הזמן הציגו נימוקים משכנעים שלא היו מביישים את פרקליט השטן. הם הסבירו לי בצורה רהוטה למה זה לא נכון. נשבעת לכם שזה נשמע כמו: מה את חושבת לעצמך – אף אחד לא ייקח אותך, את לא תסתדרי כלכלית ותהיי תלויה בהורים, להיות גרושה זה סמל סטטוס שלילי והרבה זוגות חברים יעזבו אותך בגלל זה. את תהיי אבודה וגם יהיה לך קשה להתגבר, לא תקבלי תפקידים טובים בצבא כי תהיי חד הורית והרשימה הייתה ארוכה. גם האנשים הקרובים אליי, אנשים שאוהבים אותי באמת, כל הזמן יעצו לי למה לא. אף אחד לא חשב לרגע לעצור ולשאול למה זה נכון ואיך אסתדר ואגדל את הילד המדהים שלי בתוך הקושי שייוצר. אני שמה את הדברים על השולחן: זה מאוד מפחיד לבצע החלטה מהסוג הזה. וגם היום, בראיה לאחור אני בעד לשמור על המשפחה כמקשה אחת, אבל אם באמת הגעתי למסקנה שזה מה שנכון עבורי, איש לא רשאי לומר לי הישארי ב”אזור הנוחות” שלך. לא היה לי נוח. לא היה לי נכון. בשנייה שהחלטתי שאני חזקה, יכולה, יודעת מה טוב בשבילי יצאתי למסע ממקום חיובי ומקדם. התיידדתי עם השדונים שלי והסברתי להם שגם אני עורכת דין ממולחת ויש לי טיעוני נגד מצוינים. הבהרתי להם שזו לא מלחמה, אלא בחירה מודעת והחלטתי לשמור על טוהר המילה בתהליך משום שאני קודם כל מכבדת את עצמי. זוכרים מה אמרו לי השדונים? לא עבד להם. התחתנתי פעם נוספת אחרי שמצאתי חבר לחיים (הוא לא לקח אותי – אני בחרתי בו), הבאתי ילד מדהים נוסף לעולם בגיל 40, גידלתי את בני בכורי לאהבת אדם ואהבת הארץ ולא חסר לו דבר. מעולם לא הרגשתי מתויגת כגרושה, החברים שלי היו שם לאורך כל הדרך (וגם עם הגרוש שלי), ביצעתי תפקידים מדהימים ופורצי דרך בצבא ולא הייתי אבודה – לא היה קשה – היה מורכב ומאתגר. אני יודעת שלא כך הדבר לכולם. השינוי שלי התבצע במחשבה, פעלתי עם רגשות חיוביים ולכן התוצאות היו הכי נכונות עבורי. סמכתי על הכוחות שלי, על היכולות שלי, על האמונה בי ובעצמי – וכן… זו עבודה קשה (אופס… מילה לא טובה – זו עבודה חשובה). אז בואו נתחיל לשאול מה כן, מה נכון, מה מותר, מה אפשרי, מה רצוי, מה ייתכן וכיצד. בואו נפרד מהאי אפשר, מה-לא יכול, מה-אין והשלילי. ניתן לשלול דבר מה ועדיין לדבוק בדרך חיובית שמקדמת מחשבה ועשייה. “הזהר במה שאתה משקה את חלומותיך. השקה אותם בדאגה ופחד והם יצמיחו עשבים שיחנקו את החיים מחלומותיך. השקה אותם באופטימיות ובפתרונות ותקצור הצלחה. תמיד השאר דרוך ומוכן לרגע בו תוכל להפוך בעיה להזדמנות להצלחה” (לאו- צה) שתהיה לכם שבת נפלאה קוראים יקרים! תבחרו תמיד בעצמכם. ** טלי ווינברג הינה הבעלים של ‘מנטאלי – להעז ולטרוף את החיים עם טלי’ – מנטורית לחיים, מאמנת, מרצה ומנחת קבוצות – טל’ 0529255566.

יותם בנזימן כתב בספרו “לסלוח ולא לשכוח” שהסליחה אפשרית כאשר נעשה עוול. הוא מדבר על “פרדוקס הסליחה” – לטענתו “ככל שהעוול גדול יותר כך יש יותר על מה לסלוח. אולם ככל שיש יותר על מה לסלוח כן יש לסליחה פחות הצדקה, משום שהעוול גדול יותר, הפוגע פגע יותר והנפגע נפגע יותר…” « אם כך, נשאלת השאלה: איך אני יכולה לסלוח למי שפגע בי? לעיתים מדובר בפגיעה במזיד ולעיתים אנו פוגעים בהיסח הדעת או כמו שאנו נוהגים לומר – ללא כוונת תחילה. אם לא אסלח מי אהיה? מה אחוש? איזה מחשבות ילוו אותי בחיי? זה טבעי לחוש רגשות שליליים כלפי אדם שפגע בנו, באוטומט שלנו אנחנו “מברכים” אותו. תחשבו על זה. על פי רוב, אנו נוטים לפגוע בחזרה או שאנחנו מתעלמים ומתרחקים מהגורם הרע. רגע אחרי יום הכיפורים ורגע לפני שנשב בסוכה, אני תוהה על קנקנה של המילה הזו, “סליחה”. כשמדברים על סליחה מדברים על תהליך בו אנחנו נפרדים מכעס או מעלבון שנגרם לנו על ידי אדם או גורם כלשהו שפגע בנו, לתפיסתנו. זוהי בעצם החלטה מודעת של שחרור תרעומת, עלבון, רצון לנקמה, כעס וכו’. יש בה משהו חיובי בסליחה הזו. היא עושה טרנספורמציה לרגשות שלנו. זה קשה מאוד אבל אפשר להגיע למקום של אמפתיה כלפי מושא הסליחה. מה שנעשה כבר נעשה, מה שנאמר כבר נאמר, אם אני נפגעתי, אני ורק אני מסתובבת בעולם עם הרגשות השליליים והמטענים שמצטרפים לעלבון וכעס. זה שסלחתי לאדם לא אומר שאין לו אחריות על מעשיו, זה אומר שאני בוחרת באחריות על רגשותיי ועל תחושת הרווחה הנפשית שלי ואפילו על הרווחה הפיזית שלי. לסלוח אין פירושו לשכוח. בשנים האחרונות נערכו מחקרים רבים בנושא הסליחה – נמצא קשר בין סליחה ובריאות מנטלית. תנסו להיזכר ברגע מסוים, שבו ממש נעלבתם. כמה עצבים, כמה בכי,כמה צעקות, כמה סיפורים בלופ, כמה השערות, גידופים ועוד – כלומר הגוף שלכם הושפע מהמילים ומהמחשבות שלכם – חוויתם סטרס מטורף! מי צריך את זה? הרבה אנשים חושבים שסליחה מעידה על חולשה, אולם לעניות לדעתי, אדם שבוחר לסלוח יכול לומר על עצמו שהוא חי בעוצמה, שהאגו שלו לא מנהל אותו ושהוא מעריך את עצמו מספיק על מנת להתקדם הלאה בחייו. אני מאחלת לכל אחת ואחד מכם שקודם כל תלמדו לסלוח לעצמכם. כאשר כל אחד מאיתנו יפסיק להוכיח את עצמו ולראות את חצי הכוס הריקה בכל דבר נהיה חזקים ואיתנים, וככאלה יהיה לנו קל הרבה יותר לסלוח לאחרים. אגב, אני לא אומרת שצריך לשכוח הכל, אבל להעניש את עצמנו פעמיים? גם להיעלב וגם להסתובב עם תחושת העלבון בעולם? ביום שבחרתי לסלוח למי שפגע בי נפתחו לפניי מגוון של אפשרויות חדשות, כשהתחלתי לברך במקום לקלל רק בשורות טובות דפקו על הדלת, ביום שהחלטתי שאני לא קורבן של מילים ובטח ובטח לא נותנת לאנשים כוח של אלילים זה הרגע שבו יצאתי לדרך מפרכת של שיקום עצמי, צמיחה והתקדמות. הדרך היתה קשה, תהליך הסליחה בא לידי ביטוי בכל הרבדים. האמת היא שככל שסלחתי יותר ויותר הרגשתי אדם יותר טוב. לא שכחתי מה היה, לעולם לא אשכח מה נאמר, עדיין זוכרת איך נאמרו הדברים ואיך התנהלו העניינים מולי. אני ממש לא יכולה להתעלם מהמחיר ששילמתי על תגובות הגוף והנפש שלי (צריכה להתמודד איתם כל החיים). אבל – וזה אבל גדול – סלחתי, אני סולחת בכדי שאוכל להתנתק ממחשבות שליליות וטורדניות, סולחת כדי לא לחיות בפרנויה שרודפים אחריי, סולחת כי רק אני יכולה להביא את עצמי ברוב הדרי לעולם. תאמינו או לא (תנסו, מקסימום תצליחו) לסליחה יש השפעה על הריפוי שלנו, בין אם זה גופני ובין אם זה נפשי. כאשר אנחנו סולחים אנחנו במקום של ניקוי פנימי ומפתחים חוסן נפשי. המנגינה החדשה שנכניס לחיינו תאפשר לנו לסלוח באמת, עם כוונה, כוונה שתוביל להתחלות חדשות. לפינאלה, הנה שלוש רמות הסליחה לפי הרבי מליובאוויטש: 1. לאחל לאדם שפגע בנו רק טוב – אפילו להתפלל להצלחתו; 2.להפסיק לכעוס – לשחרר; 3.סליחה שלמה – לקבל את הפוגע מחדש, להיות מוכנים לקרבה כבעבר. באופן אישי, אני חושבת שמערכות יחסים בהחלט צריך לשקם, אבל בניגוד לשלב השלישי כפי שהוצג לעיל אפשר גם לבחור שלא להיות במערכת יחסים מחודשת. ממליצה לכם בשלב ראשון לאמץ את השלב הראשון והשני. לא תמיד ניתן לשקם יחסים אבל ההחלטה שאנחנו לא מונעים ממקום של כעס ונקמה זוהי אחת ההחלטות הטובות ביותר שנקבל בחיינו. תהיו אנשים טובים, תראו את האחר, אל תפעלו ממקום של אגו ואם חלילה פגעתם תלמדו לבקש סליחה. תצטרפו לפנתיאון העליון של אנשים שהם בני אדם.

מאז שאני זוכרת את עצמי בחרתי לעשות דברים שאני אוהבת. ממש אוהבת. בחטיבת הביניים השתתפתי בבחירות למועצת התלמידים וניהלנו קמפיין כמו הגדולים. מסע הבחירות כלל: הבטחות, סינגלים ומצע שנכתב בקפידה. הרגשתי שזו פסגת העולם אני זוכרת את האירוע לפרטי פרטים: מצליחה לשמוע את הרחשים, מחיאות הכפיים, קריאות הבוז… אבל בעיקר אני זוכרת שהרגשתי שאני עושה משהו משמעותי וחשוב. אז… באותם ימים לא קראתי לה בשם הנפוץ – תשוקה. אני יודעת בוודאות שהרעיון להיבחר בבחירות דמוקרטיות בער בי. כילדה צעירה היה לי חשוב להשפיע, לעשות עבור האחר, ליצור יש מאין וכן… מודה – רציתי להוביל אנשים, להשפיע עליהם וגם להיות במרכז העניינים. אז… באותם ימים בכל הזדמנות נאמר לי, שהייעוד שלי הוא להיות ראש ממשלה (נשבעת לכם – יש תיעוד בספרי המחזור השונים). היום אני יודעת שמה שהם התכוונו זה שיש לי כישרונות רבים ויכולת להניע ולקדם אנשים. הפוליטיקה לא פגשה אותי, מעולם לא הייתי פוליטיקאית. אני נוהגת לומר את דעתי ואת אשר על ליבי וזה לא תמיד מתקבל יפה במוסדותינו. כל אחד מהילדים שלנו, כל אחד מאיתנו מחפש את המקום הנכון עבורו, את המקום הזה שבו נרגיש שהתשוקה שלנו בוערת בנו ושאנחנו מביאים לידי ביטוי את היכולות והכישרונות שלנו. קן רובינסון טוען שהמקום הנכון הוא נקודת המפגש בין כישרון טבעי למושא תשוקתנו. הדבר הראשון הוא להבין לעומק האם אנחנו מתחברים באופן ממשי ואוהבים את הכישרון שלנו. אני טוענת שנקודת המפגש הזו מושפעת משני גורמים נוספים: הראשון הוא נקודת הזמן במרוץ חיינו והשני הוא מודעות עצמית / הכרה עמוקה של ה”אני” שלי. חיים שלמים התמודדתי על דברים שחשקה בהם נפשי. בין אם זה ועדות שונות, תחרויות משונות, תפקידים בצבא ומסלולים באקדמיה. בכל שלב בחיים שלי ואני בטוחה שגם בכל שלב בחייכם, כשהייתי בתוך הסיטואציה שבחרתי בה (והיא לא נכפתה עליי) הרגשתי שדברתי את התשוקה מגרוני. לא תמיד זה החזיק זמן רב. מכירים את זה שרציתם להשיג משהו ולאחר שהשגתם אותו הרגשתם שזה לא הכי מרגש שיכול להיות? מכירים את זה שבאתם לעולם עם כישרון יוצא דופן ,אבל הוא לא משרת את הצרכים שלכם? אם לא – אז אני שמחה עבורכם. אם כן – עדיין אפשר לחשב מסלול מחדש. יש תחנות בדרך – בכל תחנה אנחנו לומדים, משפרים, משמרים- מקבלים החלטות. יש אנשים שזכו במודעות עצמית גבוהה, אינטואיציה חזקה או איך שלא נבחר לציין את העובדה שהם במקום הנכון שלהם. אחרים נדרשים לעבור תהליכים, לצבור ניסיונות ובהמשך חייהם הם מוצאים את המקום החשוב הזה עבורם. אסור להצטער על העבר, שכן בכל נקודה במסלול המרוצים אנחנו מתחברים יותר ויותר לעצמנו, להבנה העמוקה אודות הייעוד שלנו. יש שיאמרו שאנחנו מצליחים לגעת באושר. לקח לי 12 שנות לימוד, שנים באקדמיה, 25 שנות שרות, נישואין, גירושין, נישואין, גידול ילדים, קורס ועוד הכשרה, אירוע לבבי ואירוע מוחי ורק אז… נזכרתי ברגע הזה על הבמה בחטיבת הביניים “דפנה” בקרית ביאליק בו נבחרתי ליו”ר מועצת התלמידים. מה היה שם שכל כך משמעותי עבורי? הייתי בפרונט, הובלתי צוות, הייתה לי אג’נדה, היו לי חלומות, הייתי מוקפת באנשים והמטרה שלי הייתה להביא טוב לעולם – זו התשוקה שלי מאז ולעולם. וגם הכישרון שלי פגש אותי… היכולת הוורבלית, יכולות התכנון והניהול ולא פחות חשוב: היכולת לאהוב באמת. אז הייתי במקום הנכון. מסלול החיים שלי השתנה בגלל גורמים שתלויים בי ושאינם תלויים בי אולם, המקום ההוא יכול היה לנבא את המקום שלי היום. אני בקידמת הבמה, מלמדת אנשים לחלום בקול רם ולהגשים, יש לי אג’נדה ברורה והמתנה שלי מבורא עולם היא הכישרון שלי להעביר מסר, לאהוב ולהביע אהבה במילים. על פי קן רובינסון ניתן למצוא את המקום הנכון באמצעות 3 עקרונות יסוד: החיים שלכם ייחודיים – הכירו בכוחות שלכם. אתם יוצרים את חייכם – ניצול ההזדמנויות בדרך תלוי בעיקר בכם ויש לכל אחד מכם דמיון, צריך לראות את הנולד. החיים אורגניים – תהיו פתוחים לחוויות חדשות ותחקרו נתיבים חדשים. עם תחילת שנת הלימודים אאחל שתקשיבו למה שנאמר ללא מילים: ליכולות של היקרים שלכם, לכישרונות שלהם ותבררו מה הם באמת אוהבים לעשות. תזהו את המקום הנכון של האהובים שלכם ותאפשרו להם להגשים את עצמם.

מה לעזאזל אכפת לכם מהחסרונות של האחר? תתארו לעצמכם שהייתם מקבלים כוחות על – מה הייתם עושים איתם? מה לעולם לא הייתם עושים? מוזר הוא, שכל מי ששאלתי אותו את השאלות הללו הצליח לדבר בלי הפסקה על הדברים הנפלאים שהיה עושה. כולם ציינו, שבשום פנים ואופן לא היו מנצלים את הכוחות הללו לדברים רעים או פוגעניים. מוזר. כבר אמרתי? היכולת להביע את עצמנו… כן, כן – היכולת לדבר. זה לא כוח על שקיבלנו? בעיניי כולנו גיבורי על. מי שקורא את הטור שלי בכל שבוע בטח כבר הצליח לנחש – יש הבדל תהומי בין המילים שאנו אומרים לדברים שנעשים בפועל. השבוע התמודדתי עם ילד קטן, הבן שלי, שסיפר לי במילים שלו כמה הוא עצוב לשמוע, שאנשים אומרים על אביו דברים קשים. זה בכלל לא משנה אם זו האמת או בדיה. כשמילה נאמרת, אין לה דרך חזרה. ברור לי שהנסיך שלי לא אמור להיות מעורב, אולם החיים הללו של הכל כאן ועכשיו, בלי מעצורים ובלי פילטרים שמו את האמירות בפרונט – באוזניו, בתוך ליבו. מיד תסתיים לה עונת הבחירות ובינתיים הרשת גועשת, סואנת, רוויה באמירות נוראיות. חבל, עצוב, מאכזב. חשבתי שהתקדמנו וגיליתי שיש דבר כזה להתמודד עם עברייני מקלדת. קל להם להסתתר. קל להם לומר דברים נוראיים על האחר. הם רואים רק את עצמם, מונעים מדחף, לפעמים מפחד. זה ממש לא משנה מה המניע, התוצאה עגומה. הזמר עומר אדם שיתף פעולה עם העברת מסר חשוב באחת מהופעותיו – על הצמיד שחילקו לעשרות אלפי המשתתפים בהופעה כתוב “לשון הרע לא מדבר אליי”. בימינו מדברים על חשיבה חיובית, כוונה, הכלה, מלמדים אותנו לא להניח הנחות ולבחון את האפשרויות השונות לפרשנויות. כתבו את זה לפנינו, חשבו על זה כבר מימים ימימה, הזהירו אותנו עוד טרם הוגשו תביעות של הוצאת דיבה ולשון הרע בבתי משפט: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה (תהילים, לד יג). לשון הרע הוא דיבור בגנות הזולת ואם כלול בדברים הנאמרים דבר שקר , המספר אותם נקרא “ מוציא שם רע ” מה אני בעצם אומרת לכם? חוזרת ואומרת לכם בווריאציות שונות: באמצעות המילים שממלאות את חיינו אנחנו מביאים לידי ביטוי את עצמנו, את החששות שלנו, הפחדים שלנו, היתרונות שלנו. דברו על עצמכם. הביעו את דעתכם. ראשית, שימו לב למה שאתם מרשים לעצמכם לומר ושנית הקשיבו למה שאחרים אומרים לכם. כל אחד מאיתנו מפרש את הדברים באמצעות עולם התוכן שלו וניסיון חייו ועל כן אין לנו באמת שליטה על התגלגלותה של מילה. חבל. אני שומעת על אנשים שנעלבים עד כדי כך, שבעקבות ויכוח לגיטימי מגיעים לסכסוך בלתי הגיוני ובלתי נתפס. מה לעזאזל אכפת לכם מהחסרונות של האחר. למה לא לדבר על עצמכם?, על הטוב שבכם? אין צורך להקטין אדם או מקום ולפגוע בו או בבני משפחתו בשביל להרגיש גדול ומשמעותי. ההתרחשות הזו התחברה לי לספר ארבע ההסכמות שנכתב על ידי דון מיגל רואיס. מדובר בסוג של ספרון שבעיניי יש ללמד בבתי הספר. אז מהן ארבע ההסכמות ואיך הן מתחברות לימים המורכבים שלנו? ההסכם הראשון: שמרו על טוהר המילה – התבטאות שלילית מחלישה אותנו ופוגעת בנו, משום שלמילים, לטענתו של רואיס, יש כוח ותדר עוצמתי. טוהר המילה מתייחס הן לדברים שאנו מייחסים לאחרים והן ל”מחמאות” שאנו נוטים לתת לעצמנו ברגעי משבר. ההסכם השני: אל תיקחו שום דבר באופן אישי – כל התבטאות של אדם היא שלו. אל לנו לייחס את דבריו אלינו בין אם דבר עלינו רעה ובין אם שבח והילל. כשאנו מצליחים לראות את האחר כמו שהוא, מבלי לקחת את הדברים באופן אישי אנו בעצם שומרים על עצמנו מפני פגיעה אישית. ההסכם השלישי: אל תניחו הנחות – יש לכולנו נטייה להניח הנחות ולחשוב שזו האמת. כל אחד מאיתנו מספר את הסיפור שלו, מעביר ביקורת, נותן פרשנויות שונות. ומה אז קורה? אנחנו משתלחים באחר וזורקים חצי רעל, אשר על פי רוב פוגעים בנפשו של אחר. תתחילו לשאול שאלות כדי להבין, לרדת לעומקן של המילים. תפסיקו לתת לדמיון שלכם להוביל אתכם ולהוביל אנשים נוספים לתחתית התהום. השתמשו בדמיון ליצירת עולם יפה ונעים יותר. ההסכם הרביעי: עשו תמיד כמיטב יכולתכם – מכיוון ששלוש ההסכמות הראשונות אינן פשוטות לו לאדם, משום מה קשה לו ליישם אותם. באה ההסכמה הרביעית ומאפשרת להפעיל את התוכנה של ארבע ההסכמות. לא משנה באיזו סיטואציה אתם נמצאים – זכרו שמיטב יכולתכם משתנה ויכולת ההשפעה שלכם על היכולת שלכם נמצאת פעמים רבות בידיים שלכם. בסוף החודש כולנו ניפגש במרכולים, בגן הילדים, בחצר בית הספר או סתם ברחוב. מותר לנו להסכים או לא להסכים בנושאים מסוימים, אבל וזה אבל גדול – מחובתנו לסרב להעברת מסרים פוגעניים שהם לשון הרע. תשמרו על השם הטוב שלכם ועל שמם של הסובבים אתכם. או כמו שאני תמיד אומרת: תהיו טובים.

אני יכולה לומר בגאווה, שזכיתי לשרת את המדינה שלי. במהלך 25 שנות שרותי נחשפתי ליחידות יוצאות דופן, יחידות בהן פגשתי את מלח הארץ פנים אל מול פנים ולא רק בסיסמאות. פגשתי לוחמים ותומכי לחימה, אנשי ונשות קבע ואזרחים שקשרו גורלם עם צבא ההגנה לישראל – עם מדינת ישראל. אני זוכרת את הרגע שמדי (אז ראש הענף האמון על תחום הטיפול בפרט) התקשרה אליי בחופשת סמסטר ואמרה לי: “את תהיי קצינת הנפגעים של חיל הים”. בעודי מקלידה מילים אלה אני חווה בגופי את ההתנגדות העצומה שהייתה לי. כשם שהתנגדתי נחרצות ולא האמנתי שאוכל לבצע את התפקיד הזה כך התחברתי. הייתה לי הזכות ללוות את המשפחות השכולות של חיל הים. יום הזיכרון עבורי הוא יום של כאב, של געגוע עז לאנשים יקרים שאיבדנו ואנוכי זכיתי להכירם רק במותם. יש חיבורים שלעולם לא אצליח להסביר במילים. זה רק המבט, החיבוק, האנרגיה. אני תמיד אומרת שהתפקיד המשמעותי ביותר שעשיתי בחיי הוא: ראש מדור נפגעים של חיל הים. לנוכח אמירה זו אנשים מגיבים בשתי מילים: “תפקיד קשה”. אחרים אומרים ” בחיים לא הייתי יכול לעשות את התפקיד הזה” ואני מחייכת ויודעת בתוך תוכי שבתוך הסיטואציה עם ישראל חזק , צה”ל מנוסה ( לצערי) ומחלקת נפגעים מכשירה היטב את אנשיה – המציאות של המשפחות השכולות קשה, כואבת ובלתי נתפסת. נציגי צה”ל באשר הם מלווים את המשפחות ממקום של אהבה, חיבור, שליחות ועל כן נכון הוא שזה מורכב, אבל התגובה הראשונית עבורי איננה קשה או לא קשה אלא זכיתי להיות שם עבור המשפחות. לדאבוני לא יכולתי לשנות את האירוע הטראגי, אבל הייתי שם כמיטב יכולתי עבורם. יום הזיכרון עבורי הוא כאמור יום של כאב וגעגוע עז, אך גם יום של של גאווה. אני רוצה לספר לכם שבכל הלוויה, שבעה, אזכרה הרגשתי את עוצמתו של ערך הרעות, ראיתי בעיניים שלי מהי אחווה ואי אפשר היה להתעלם מהחיבוק של המשפחות. אתם בטח מכירים את המשפט “באתי לחזק ויצאתי מחוזק…” – כך היה תמיד. זה לא היה רק במשפחת חיל הים. הכרתי עשרות קצינות נפגעים בחיי ותמיד דברנו על החיבור בין המשפחה לבין חבריו של הנופל/ת. יום הזיכרון עבורי הוא יום של כאב וגעגוע עז, אך גם יום של חשבון נפש ופרספקטיבה. הוא מחבר אותי למקום בו אני נמצאת כיום ומזכיר לי את הערכים שגדלתי עליהם בדמות אהבת חינם וגם את זו שמנגד שנאת חינם. כשם שכולנו מתכנסים ביום הזה החלום שלי הוא שבחיי היום יום נייצר יותר הכלה בכל תחומי החיים. שבאמת נקדש את החיים ונבחר בהם. שנכבד את הנופלים כראוי ובמקביל נכבד את החיים. שנים הטריד אותי החיבור הזה שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. לא הרגשתי בנוח לעבור ממצב שבו אני מכילה כל כך הרבה אובדן למקום של שמחה וצהלה. למדתי שכאב מלווה אותך בחיים שלך וצריך לתת לו מקום. ובנוסף לכך יש לנו צורך כעם לדבוק בניצחונות ובתקומה ככוח מניע, אולם הדבר לא יעשה – הזיקוקים לא יופעלו בטרם נכבד כולנו את זכר הנופלים, יקירנו, אשר בזכות ההקרבה שלהם אנחנו כאן. יום הזיכרון עבורי הוא יום של כאב עצום וגעגוע עז. לפעמים בתוך סיטואציה הזויה, מטלטלת ובלתי נתפסת נוצרים דברים יוצאי דופן. אספר לכם השנה על משפחה שהכרתי בנסיבות כואבות בתאריך 10.01.2003, היום בו נפרדנו מניר ניקסון ז”ל. לוחם ביחידה לצלילות תת מימיות של חיל הים. הבן הגדול שלי מכיר את משפחת ניקסון מגיל צעיר מאוד . כאשר סיימתי את תפקידי גל וטל התגייסו בהדרגה לחיל הים ואלינור עדיין שרתה איתי בחיל. אלינור, גל וטל הם אחיו של ניר זכרונו לברכה. ניר ז”ל הוא בנם של אילן ויפית. ועבורי ועבור משפחתי הם חלק בלתי נפרד מאיתנו. אני מכירה את ניר רק מהספדים ומסיפורים ומרגישה כאילו גדלנו יחדיו. נכון הוא שהייתי איתם בשעות קשות מתוקף תפקידי ולאחר מכן מתוקף אהבתי אבל הם, הם היו שם בשבילי. אני לא ידעתי שיש להם תפקיד גם בחיי. כשהתגרשתי הם היו שם עבורי עם אוזן קשבת, באמצעות חיבוק חם עבורי ועבור שחר. הם נכחו בחנוכת הבית החדש שלי, בבר מצווה של שחר. כשהתחתנתי בשנית הם היו שם- כולם התייצבו ביום שמחתי. כשילדתי בשנית יפית הגיעה לראות את מתן חיים וכמו כל סבתא אוהבת הגיעה עם שלל אביזרים לרך הנולד. בשמחות שלי הם שם. אבל הקשר האמיץ עם יפית, אילן והילדים נכח בימים קשים. ימים קשים שלי. אני מקלידה והדמעות זולגות. כמה שעות, כמה שיחות, כמה תמיכה קיבלתי כשחליתי. כמה דאגה, כמה אהבה וכמה כוח קיבלתי מהאנשים המדהימים הללו. השכול לצערי הכיר בינינו – האהבה לשמחתי חיברה אותנו. לא יכולתי לשנות מציאות- יכולתי להיות שם בשבילם – והם היו גם בשבילי. כמו בכל שנה גם השנה שני בניי ואנוכי נגיע לביתם – בית שחווה כאב עצום ושבר, אבל מלא באהבה ואנרגיה של פרגון וראיית האחר ובנייה של אחרים. כמו בכל שנה יהיו אנשים רבים (ואוכל בשפע) וגם פרפר לבן אחד שמגיע כל שנה. השנה הוא גם הפתיע אותי בגינה. שנדע שמחות ואהבה ולא נדע עוד צער וכאב. יש לנו מספיק ממנו והוא לא נעלם לעולם. הטור הזה מוקדש באהבה לחברותיי לדרך קצינות הנפגעים, אשר עושות עבודת קודש ולמשפחות השכולות של חיל הים בפרט וצה”ל בכלל (יש לי קשר מיוחד עם משפחות רבות ונדירות שלעולם תהיינה חלק בלתי נפרד ממני) וכמובן למשפחת ניקסון היקרה. *הכותבת, טלי ווינברג, הינה קצינת נפגעים בדימוס.

י 9.12 דקות, הבוקר. אני מאותגרת לכתוב טור ליום האישה. הראש שלי בכלל בטירוף וכל כולו בהפקה שנוסעים אליה כל המשפחה ל’דרום אדום’. מתארגנת ליציאה ותוהה מה עושים עם זה. אבל היי, לא כל יום חוגגים את יום האישה. בעצם, מאז שחוויתי את מה שחוויתי… כל יום מבחינתי הוא לגמרי יום האישה. בזכות נשים נפלאות אני עומדת על הרגליים ומחייכת לעולם. אני כל יום חוגגת. את היותי. את היותי אישה עם כל המשתמע מזה ומשתמע המון. נשים – יש לנו כוח ויש לנו עוצמה. לפעמים נדמה לי שאנחנו אפילו לא מספיק מודעות ליכולת האישית של כל אחת מאיתנו או בטח ובטח לעוצמה הבלתי נדלית שיש לכולנו ביחד. זה נכון כל מה שאמרו בחדשות השבוע וכל הנתונים שהציגו בנוגע לפערים בין נשים וגברים. אני בוחרת לדבר על המרכיב האיכותי. לא מתעלמת מהמציאות, אבל אני באמת חושבת שמעבר להבדלים בשכר או למשרות בכירות יש משהו מאוד מעניין ומרתק. יש כל כך הרבה נשים מעוררות השראה – הן אמנם לא מרוויחות משכורות עתק אבל תורמות תרומה משמעותית לקהילה, לעצמן, לנשים אחרות, לאוכלוסיות מיוחדות ולעולם. יש כל כך הרבה נשים שבוחרות לשים את האחר לפני שהם שמות את עצמן במרכז. לא אכנס לויכוח מה נכון יותר או מה נכון באופן כללי – אני יכולה להגיד שבסופו של יום הכל עניין של איזונים, אבל זכות הבחירה עומדת לכל אחד מאיתנו ויש הרבה נשים שאני מכירה וכאלה שעוד אכיר במסגרת המיזם של נשים במרכז העשייה. היום אני מצדיעה לכל הנשים, כלומר גם היום. לנשים שפרצו דרך, לנשים העובדות בחצי משרה, לנשים שלא עובדות, לעצמאיות, לשכירות, לנשים שבחרו לתרום לקהילה ולכל הנשים הנפלאות שמביאות את העוצמות והכשרונות שלהן לכל מי שצריך. מודה לכן אהובות שבחרתן לעשות למען עבור ובשביל. יש כל כך הרבה נשים שעברו תלאות, קשיים, משברים וצמחו – ולא רק צמחו אלא אף בחרו לקחת איתן למסע הזה נשים נוספות. אני יכולה להעיד על עצמי שרק בסביבות גיל 40 גיליתי את החברותא הנשית. את הערך שיש בחיבורים בין נשים שחושבות דומה, רואות דברים בצורה מסויימת ועדיין רואות את השונה ופועלות למענו. אני מאחלת לכולנו שנדע לפרגן שנעצים זו את זו, שניתן במה אחת לשניה, שנבין שאין תחרות, יש שפע בעולם, יש מקום לכולן ולכולן ביחד (רק ביחד) אנחנו יכולות להגיע להישגים משמעותיים שישפיעו גם על הדורות הבאים. מי שמכיר אותי יודע שאני לא עוסקת בפמיניזם או בנושא של מגדר אני מאמינה באמת שאנחנו יכולות לעשות הכל. ביחד יש לנו כוח של צבא שלם. בצבא שלנו עושים שלום. מדגישים אהבה! נשים יקרות… יש לנו כוח ויש לנו עוצמה, לפעמים בחלומות שלי אני רואה את העתיד הורוד. בתמונת העתיד הזו יש אותי ואותך. כל אחת מאיתנו עושה מה שהיא אוהבת, מה שעושה לה טוב. תומכת במי שבחרה באקסטרים ומעצימה ומפרגנת גם למי שלא. בזה אנחנו הכי טובות. בעצם, בהכל. בהכל אנחנו הכי טובות.

בקוד האתי של צה”ל מופיע ערך הרעות. בצבא לערך הזה משמעות הרבה יותר רחבה מהגדרתו המילונית. לפי ויקיפדיה רעות הוא מונח המסמל קשר נפשי עמוק בין שני בני אדם או בין קבוצה מצומצמת של אנשים, שאינו תלוי באינטרסים של אחד מהצדדים. הרעות יכולה להיווצר בשני אופנים מרכזיים: ידידות ארוכת שנים, היוצרת הכרות עמוקה בין הרעים, או מצב המחייב כוחות משותפים וערבות הדדית. ביום יום אנחנו מדברים על חברויות ואצל נשים בולט מאוד נושא החברות הטובות. זה מדהים אבל נושא החברות העסיק אנשי רוח במשך דורות רבים. ממחקרים שנערכו עולה כי חברות קיימת בכל הגילים, אך מאפייניה הקוגניטיביים, הרגשיים וההתנהגותיים משתנים עם הגיל. במאמרו: “האתיקה הניקומאכית” הרחיב אריסטו על תורת החברות. אני מודעת לזה שבעידן של פייסבוק, חוגים מרובים , נגישות למפגשים רבי משתתפים אפשר ללכת לאיבוד בהגדרת החברים שלנו. ברור לי שלאנשים יש אינטרסים, שכולנו רוצים להרגיש באופן ממשי אהבה ולהרגיש שייכים. אבל יש גם אהבת חינם שיוצרת חברות מדהימה. אני לא מתעלמת מנושא האינטרס אני רק מציינת שאפשר גם אחרת. לא… אני לא מאלה הדביקיות. חברותיי הקרובות תוכלנה לספר, שאני אני לא מצטיינת ביום יום, בתפיסה שלי לחברות יש ערך עליון. והיא לא מונעת מהרצון לקבל בחזרה. כשהדברים מתנהלים באופן הזה אין לי ספק שההיזון החוזר גדול הרבה יותר ממה שאפשר לחשוב עליו מלכתחילה. הרעיון הוא שהנתינה לטעמי צריכה להיות כנה ונקייה. אין ויכוח על זה שההדדיות מעשירה ומעצימה את חיינו. נחזור רגע לאריסטו – אהבתי את זה שהוא הגדיר חברות כ “יחסי גומלין של רצון טוב בין אנשים, מטעמים של תועלת, הנאה ומעלות טובות”. כלומר, הוא מדבר על שלושה סוגים של חברויות והסוג השלישי : חברות של מעלות טובות הוא בעצם חברות אמת. זוו האג’נדה שלי – תועלת אישית משנית. מסתבר שחשבו על זה הרבה לפניי ואני גאה לומר שהמכנה המשותף של החברויות הללו הואא תפיסת הטוב והתמודדות עם אתגרים גדולים. ולמה נזכרתי בזה היום? בחודש פברואר 2014 נעלבתי ממילים, התאכזבתי מאנשים ונשבר לי הלב תרתי משמע. בנקודת השבר הזו למדתי המון על רעות, חברות, אינטרסים וכל היתר. לאחת המתנות שקיבלתי קוראים שרון. זה שלא הכרנו לפני. שרתנו שנים ארוכות ביחד. לא היה בינינו דבק. מדהים הוא האירוע המשברי שלי הפך להיות חלק בלתי נפרד ממנה. בדרכה שלה – שרון היתה שם איתי ולצידי בכל תהליך ההחלמה / שיקום ולאורך כל הדרך עד עצם היום הזה. גילתי אותה והכרתי צדדים שלה שלא הצלחתי לראות בעבר. האמת היא שמעולם לא חשבתי שנהיה חברות כל כך טובות. הפתעתי את עצמי בעוצמת הרגשות כלפיה. חברה שהיא כמו אחות. בימים אלה היא פושטת מדיה אחרי שנים ארוכות של תרומה משמעותית למדינה שלנו ואני כל כך גאה בה. במקום שבו לא היו אנשים היא היתה בת אדם. החזיקה לי את הפנס כדי שלא אשאר לבד בחושך. הדבר הנפלא הוא שיצרנו חברותא מעצימה. ואם מחקרים אומרים שבילוי עם חברות זה טוב לבריאות מי אנחנו שנתלונן. ועכשיו לנקודה החשובה – בהרצאות שלי אני מצטטת את בעלי שמרבה לומר שמי שאין לו זמן לחברים כשיהיה לו זמן לא יהיו לו חברים ואני ממש מאמינה בזה. אני יכולה לומר בפה מלא שיש אנשים שהופכים עם השנים להיות מכפילי הכוח שלכם, מראה אמיתית, כוח מניע או ‘בסך הכל’ אנשים שהם בני אדם מלאים באהבה וחפצים בטובתכם. תשקיעו במערכות היחסים שלכם (אגב כך גם בזוגיות), תהיו אנשים טובים, תפרגנו כמה שיותר לכמה שיותר אנשים. אז נתחיל בזה שביחד נאחל לשרון האהובה חופשת שחרור מהנה וים של חוויות נפלאות והצלחות בהמשך הדרך.

“ככל שתתחבר יותר אל הכוח שבתוכך, כך תוכל להיות משוחרר יותר בכל תחומי חייך” לואיז ל’ היי בשנים האחרונות, מאז שנכנסתי לעולם האימון וה-NLP נחשפתי לאמירות שבעבר נראו לי לא הגיוניות. האמירות הללו עם הזמן פגשו אותי בחיי. זה נשמע לא הגיוני שיש לי או לך כוח ריפוי. אז אולי נחפש מילים אחרות כדי לייצג את העניין הזה, האם אתם מאמינים שאדם יכול להפסיק את מחשבותיו הישנות, ההרסניות, הקורבניות? אין ויכוח על זה שזה אפשרי, אפשר לנהל ויכוח סוער על איך אפשר לעשות את זה. אני נוטלת כמות בלתי מוסברת של כדורים, אבל אני בוחרת להיות בריאה. המחשבה שלי מרפאה אותי. תאמינו או לא ככל שאני נותנת לעצמי מקום בחיי, ככל שאני יוצאת ממעגל הדאגה ונוכחת באופן מאסיבי במעגל ההשפעה אפילו תוצאות הבדיקות שלי משתפרות. החיים שלנו מורכבים ממעגלים, אנחנו מושפעים, שומעים, נחשפים. החיים שלנו במדינת ישראל עשירים בחדשות, בדאגות, בטרדות. אנחנו, אלה שחיים כאן את החיים האלה נוטים לקחת ללב, לכאוב, להיעצב. אנחנו רגישים. וזה חשוב. אבל אנחנו חייבים לפתח מנגנון שיפקח על העומס, הסטרס שמשפיע על הבריאות שלנו. התשובות לכל השאלות שאי פעם נשאל את עצמנו מצויות בתוכנו, יש לנו חוכמה פנימית שעלינו לאפשר לה להגיח לעולם ולתרום את חלקה המשמעותי לחיינו. אנשים תמיד מחפשים תשובות אצל האחר, מניחים הנחות או מנסים להניע אנשים אחרים לפעולה לפי אמות המידה שלהם. אחד הדברים שלמדתי זה שחוסן מנטאלי מורכב מרבדים רבים ולכל אחד מאיתנו יש יכולת התמודדות אחרות. כשאני אומרת שאני לא מסוגלת, לא יכולה, לא יודעת אני לא מאפשרת לחוכמה הפנימית שלי לבוא לידי ביטוי. אני חושבת שזה בעצם סוג של אהבה עצמית. כשאתה באמת אוהב משהו תעשה הכל על מנת להגן עליו / לשמור עליו, לא תעשה במזיד דבר בכדי לפגוע בו. אז אם אתה פוגע בעצמך… כדאי לעצור לרגע ולבדוק עד כמה אני אוהב את עצמי ומדוע. כן, לבדוק את הדברים לעומק. היום קראתי בפוסט שמישהי השתתפה בסדנא של מספר מפגשים והמפגשים הללו השפיעו על חייה עד מאוד, כך היא מדווחת – תחושה שלה. מיד בתגובות כתבו לה אמירות מרושעות , מזלזלות – בעבר הייתי נפגעת בשבילה. היום אני מאחלת לאותם אנשים שימצאו מקום שיכיל אותם ויאפשר להם לראות את עצמם. אולי אז הם יוכלו גם להרגיש יותר טוב עם עצמם. הם זורקים רעל… ובעצם ( ואני לא מניחה הנחה) שווה שיבדקו יפה זה פוגש אותם ולמה כל כך מתסכל אותם לדעת שמישהו הצליח לעשות שינוי בחייו. ניתן למצוא יותר ויותר מחקרים שמבליטים את הקשר בין האופן שבו המוח שלנו חושב לבין האופן שבו הגוף שלנו מגיב. אפשר בהחלט להשתמש במוח כשם שמשתמשים בשלט על מנת לכוון תחנה או להתאים את עוצמת הקול בטלוויזיה. הרעיון המרכזי הוא שהדיוק הזה שלנו ישפיע ישירות על תגובות הגוף. לא מאמינים… תחשבו רגע על סיטואציה שבה אנחנו נזכרים ברגע עצוב והדמעה מגיחה לה. כשאנחנו נזכרים אנחנו לעיתים ממש חווים את החוויה שנותרה בזיכרון. אם אתם זקוקים ממליצה לכם בחום לקבל טיפול תרופתי, מונע , אלטרנטיבי או כל מה שנכון עבורכם ובנוסף השתמשו בראש שלכם בכדי לקדם את הבריאות הגופנית שלכם. ועוד קצת חומר למחשבה – בטוחני ששמעתם על אפקט הפלצבו – אם לא אז בקצרה… בלא מעט ניסויים ומחקרים ניתנות לחולים תרופות דמה. מה שהשפיע בפועל על החולה זה האמונה בדבר היכולת של התרופה להשפיע על מצבו הרפואי ולא התרופה עצמה. מה אפשר לעשות? – לחשוב חיובי כבר אמרנו? נכון, אז נאמר שוב. – לחפש את היש ואת הכן. הפכו את המילה אין לראשי תיבות: אם יש ניתן. – כתבו הודיות על בסיס יומי. כשיצרתי מחברת הנקראת 365 ימים של הודיה והכרת הטוב ידעתי שיש כוח עצום להודיה , אולם בפועל אני מבינה שהכוח בהודיה הוא בלתי ניתן לתיאור. – קבעו לעצמכם מטרות – תאמינו או לא אבל אנשים שמאמינים שלחיים שלהם יש משמעות הם אנשים בריאים יותר. – תתנדבו בקהילה – הנתינה מעצימה, נותנת ערך ומשמעות . – תדבקו באופטימיות היא מחזקת את המערכת החיסונית בגוף. – תצחקו כמה שיותר, אומרים שצחוק מפחית את הסיכון למחלת לב – אמנם אצלי זה לא כל כך עבד… אבל הסטרס בהחלט פגע לי בלב. תנסו תמיד לחייך. קוראים יקרים שלי לכל אחד מאיתנו יש את האפשרות להשפיע על בריאתו הנפשית והגופנית. אי אפשר לשנות את המציאות אבל בהחלט ניתן לשנות את התגובות שלנו למתרחש. לחייכם. לחיי הבריאות של כולנו.